החלטה בתיק רע"פ 8997/05

           כנגד המבקש, קבלן שלד ועפר במקצועו, הוגש לבית-משפט השלום בנצרת כתב אישום, המייחס לו חמש עבירות של השמטת הכנסות מדו"ח, במזיד, במרמה ומתוך כוונה להתחמק ממס לפי סעיף 220(1) יחד עם סעיפים 220(4) ו- 220(5) לפקודת מס הכנסה, תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) וכן עבירה של אי הגשת דו"ח במועד והשמטת הכנסות לפי סעיף 216(4) לפקודה.

           על-פי הנטען בכתב האישום, בכל אחת מהשנים 1997-2000, הגיש המבקש לפקיד השומה דו"ח על הכנסות ובו הצהיר על הכנסה מביטוח לאומי בלבד, כאשר בפועל הייתה לו, בכל אחת מהשנים האמורות, הכנסה מעיסוקו כקבלן, אותה בחר להשמיט. לגבי שנת 2001, לא הגיש המבקש כלל דו"ח על הכנסותיו לפקיד השומה, למרות שחייב היה לעשות כן על-פי החוק, ולמרות שבפועל הייתה לו הכנסה מעיסוקו כקבלן. סך ההכנסות שהשמיט המבקש מדוחותיו הינו כ- 2 מיליון ש"ח (קרן בלבד). עד היום לא שולם המס המתחייב בגינן ואף לא נעשה כל ניסיון להסיר את המחדלים.

           יש לציין, כי המבקש כפר במיוחס לו בכתב האישום לאורך כל הדרך וההליכים בתיק התמשכו והתארכו בעיקר בשל היעדרויות חוזרות ונשנות מצד המבקש או בא-כוחו והן בשל דחיות שביקשו.

           רק ביום 13.1.05, לאחר שהתקיימו בעניינו של המבקש שישה דיונים, בחר המבקש לחזור בו מכפירתו ובית-משפט השלום (כבוד השופטת ל' יונג-גפר) הרשיעו - על סמך הודאתו.

           גם הטיעונים לעונש נדחו פעמיים בעטיו של המבקש עד שלבסוף, ביום 18.4.05, ניתן גזר-הדין על-ידי בית-משפט השלום, אשר הטיל על המבקש מאסר בפועל של 9 חודשים, מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים וכן קנס בסך 100,000 ש"ח או שנת מאסר תמורתו.

           על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' כהן, ה' חטיב ו-א' הלמן) דחה את הערעור בציינו, כי העונש שנגזר על המבקש אינו חמור כלל ועיקר ובוודאי שלא באופן המצדיק התערבותו. בית-המשפט המחוזי בחן את נסיבותיו האישיות של המבקש בטרם גזר את דינו לרבות מצבו הכלכלי, מצבו הבריאותי, גילו והודאתו. עוד ציין בית-המשפט המחוזי, כי העונש נוטה לקולא ואף זאת ללא התחשבות בעברו העברייני המכביד של המבקש.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

           עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא החשיב לקולא את נסיבותיו האישיות של המבקש וביניהן את גילו, מצבו הבריאותי והכלכלי וכן את העובדה, כי המבקש הודה במיוחס לו בכתב האישום. עוד טוען בא-כוח המבקש, כי לא ניתנו למבקש הזדמנויות נוספות להסיר את המחדלים ובכך נמנעה ממנו הקלה נוספת בעונשו.

           מנגד, תומך בא-כוח המשיבה יתדותיו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, העונש שהוטל על המבקש לא רק שאינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע, אלא שבית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי אף נהגו כלפיו במידת הרחמים. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיבה, כי טענת המבקש, לפיה כביכול לא ניתנה לו האפשרות להסיר את מחדליו ובכך נמנעה ממנו הקלה בעונשו, אין בה ממש והיא נטולת כל בסיס עובדתי, משפטי או אחר. שכן, למבקש היו הזדמנויות רבות להסיר את מחדליו, אך הוא לא עשה כן.

           החלטתי לדחות את הבקשה.

           עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). 

           כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך למשל נקבע ברע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

                      "בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2092/04 קשקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           יתרה מכך, על חומרתן של עבירות המס, קבע בית-משפט זה, כי:

                      "בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות של קלון. ידעו נא עברייני הצווארון הלבן, כי "צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן", והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט"... ידעו נא..., וידעו נא אנשי המסחר, המלאכה והתעשייה, אנשי מקצועות חופשיים וכיוצא בהם, כי אנו מתייחסים בחומרה יתרה למעלימי המס..." (ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 211, 217-218).

           אשר לנסיבותיו האישיות של המבקש לרבות מצבו הכלכלי, כבר נקבע בע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), כי:

                      "עבירות המס הכלכליות, הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית...". [ההדגשה הוספה - ס.ג'.]

           לכך יש להוסיף את העובדה, כי עד עתה המבקש לא שילם את המס שהעלים המגיע ממנו, לא הסיר את מחדליו ואף לא עשה כל ניסיון להסירם. בנסיבות אלה כולן, לא מצאתי בטענות המבקש עילה, המצדיקה התערבות בית-משפט זה בעונשו (ראו רע"פ 1776/94 דוד עובדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           נוכח חומרת העבירות שביצע המבקש במקרה שלפני ולאור גיליון הרשעותיו, המכיל 35 הרשעות קודמות בעבירות חמורות של גניבה, קטטה, החזקת תחמושת ללא רישיון, משיכת שיקים ללא כיסוי, השגת גבול, פציעה, קשר לפשע, הדחה לעדות במשפט, תחבולה וזיוף וכן 29 עבירות מרמה, סחיטה ועושק בהזדמנויות שונות, כמו גם העובדה, כי המבקש טרם סילק את מחדליו וטרם שילם את המס שהעלים ואף לא עשה כל ניסיון לעשות כן, לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.